לראות מבעד לשקיפות

יותר ויותר ילדים, גם קטנים מדי, חווים תחושה של בדידות שעלולה להוביל אותם למצבי קיצון. חשוב לזכור שהכוח לשינוי נמצא בידיים של הסביבה, כשמספיקה שאלה אחת קטנה כדי לשנות מסלול של חיים שלמים

מאת:
ניני אלבז

אני נתקלת בילדים רבים, לעתים רק בני שש, שחווים חרדה חברתית ודחיה חברתית. הם עוברים בדידות, חרמות, בריונות והתנכלויות שמביאות עד להחלטה לעתים לקחת את חייהם.

חשוב להבין שבדידות היא לא תמיד היעדר אנשים מסביב – לפעמים היא תחושה פנימית של חוסר שייכות, חוסר חיבור, או הרגשה שלא רואים אותי. שאני שקוף. שאני לא יכול או לא מעז להשמיע את הקול שלי. בדידות יכולה להיות שקטה ונסתרת, גם כשנראים מוקפים.

אני יכולה לראות ילדה עומדת ליד או בין חבורת בנות, אבל היא לא באמת חלק. היא פשוט שם. עומדת. אולי כדי להרגיש יחד בתוך הלבד. בדידות אצל ילדים ונוער יכולה לבוא לידי ביטוי בשתיקה, בהסתגרות, בעצב או בחוסר עניין בפעילויות חברתיות.

כשהילד נסגר, לא משתף, או כשרואים ירידה מתמשכת במצב הרוח ובלימודים –זו כבר קריאה לעזרה.

כשהילד מתלונן על כאבים פיזיים בלי סיבה רפואית –בחזרה מבית הספר, או לפני ההליכה לבית הספר. משפטים כמו "אף אחד לא ירגיש אם אני לא אהיה", "אני לא מעניין אף אחד", "יש מלא ילדים שמתאבדים" - אלו נורות אזהרה מהבהבות. גם כשלאורך זמן הילד נמנע בעקביות ממפגשים חברתיים כמו חוגים, צופים, או מסיבות יומולדת. כשחברים לא מגיעים הביתה.

בדידות יוצרת סטרס רגשי, מכניסה את הילד למצב של הישרדות חברתית, פוגעת בתחושת הערך העצמי ובביטחון העצמי. בדידות יכולה לפגוע בריכוז ובזיכרון, במוטיבציה ובתחושת המסוגלות. ילד שמרגיש לבד – פחות פנוי ללמידה. הוא מגיע לבית הספר עם לב כבד ולא עם ראש פתוח ללמידה. הציונים הולכים ויורדים.

אז מתחילה הימנעות ממפגשים חברתיים. הימנעות מלהגיע לבית הספר ולפעמים גם כשמגיעים לבית הספר קיימת הימנעות מלהיכנס לכיתה. ואז נפתחים פערים בידע הנלמד בכיתה, הציונים הולכים ויורדים ומתחילה הימנעות מהכנת שיעורים והימנעות מלגשת למבחנים.

איך אפשר לעזור לילד במצב כזה? ילד שנמצא במצוקה חברתית, דחיה חברתית, או חרם לא תמיד ידע או יעז לבקש עזרה. כאן נדרשת התבוננות של התלמידים: תשומת לב, מבט, הזמנה קטנה לחבורה. לערב גורם מקצועי כשצריך – הורים, יועצת, מאמנת, מטפל רגשי.

ההורים הם העוגן, המקום הבטוח. תפקידם לראות באמת את הילד, לתת לו הרגשה שיש לו כתף להישען עליה. להתעניין. לא לחקור. לחגוג איתו הצלחות קטנות ולהראות לו שהוא לא לבד. חשוב לא למהר ולתקן אלא קודם להקשיב.

להיות נוכחים, להיות ערניים ולשים לב לשינויים. אם יש תחושת דאגה דברו עם הילד בשקט מבלי להעביר את הלחץ שלכם אליו. להיות שם. לא לדחוף – אלא להחזיק מרחב בטוח שבו הילד יוכל להרגיש שמותר לו לדבר. לשתף. בלי שיפוטיות. לא לשדר שהבדידות היא כישלון בכלל, ושל הילד בפרט, אלא תחושה שצריך ללמוד להבין.

אפשר לעודד לחשיפה הדרגתית, ליזום פעילויות משותפות. לעזור. לייצר גשרים חברתיים. לא בכפיה אלא בגמישות. להיות נוכחים. הורים יקרים, כשאתם מזהים קושי תפנו למחנכת, ליועצת או לעזרה מקצועית. קושי חברתי לא אומר שהילד לא בסדר, שמשהו לא בסדר אצלכם, אלא בדיוק להפך - שיש מבוגר אחראי שנכנס לתמונה. זכרו - הורים לא אמורים לדעת הכל לבד.

קל לזהות את הילדים השקופים, הבודדים. הם יושבים לבד על הספסל בחצר או נשארים לבד בכיתה. או אפילו בורחים לשירותים. לרוב תראו אותם מחוברים לאוזניות עם טלפון ביד כאילו הם עסוקים. הם תמיד לבד.

גשו אליהם, קחו יוזמה. צרפו אותם. תעזרו להם להיות חלק. תהיו מתעניינים תומכים.

אל תהיו חלק מהילדים שמלגלגים, מבקרים ומתעלמים. סוגרים מעגלי חבורות. השאירו מעגל פתוח להצטרפות. ויש לי גם מסר לילדים השקופים: כשאתם מרימים יד ומבקשים עזרה אתם הכי חזקים בעולם. אתם לא שקופים ולא לבד.

ולסביבה אני אומרת תהיו אתם אלה שרואים את האחר. אלו ששואלים "איך היה היום שלך?". אלו שרואים אותו גם כשהוא שקט, כי לפעמים רק כשחבר אחד רואה ילד אחד הוא מפסיק להרגיש לבד וזה יכול לשנות מסלול של חיים שלמים.

הכותבת היא מאמנת אישית, מדריכת הורים וילדים, סבים סבתות, חמות וכלות